המסע הצליח, הדרך עוד ארוכה

August 12, 2018

 

 

 

הנה אני כאן, שבתי בשלום. אני בארץ. הגוף הגיע, הנשמה עוד בדרכים.

עוד לא יודעת איפה בית. עדיין לא עליתי לקברים הטריים, 3 נשים נוספות וקרובות התאבדו בזמן שאני הייתי במסע. עדיין לא הרחתי ונישקתי תינוקות שנולדו בהעדרי. דבר ראשון, יושבת לכתוב לך: תודה לכל אחת ואחד שהיו איתי וליוו ותמכו מקרוב ומרחוק בשנה האחרונה את המסע שלי/שלנו להעלאת מודעות, וגיוס קשרים ומשאבים להקמת אמ"ן- אדמת מרפא נשית. סליחה שהרבה זמן לא כתבתי. זה היה כל כך אינטנסיבי. בשלב מסוים, (כמו בכל לידה)  שערים נפתחו ונפתחו, מילים נעלמו, ניסים קרו.

ב17 בינואר, א שבט הושק קמפיין היסטורי להקמת אדמת מרפא נשית ובה כפר שיקומי לנפגעות תקיפה מינית. בבוקר עליתי לשידור אצל קרן נויבאך. כבר  מהראיון הזה קיבלנו בהעברה בנקאית תרומה מרגשת של עשרת אלפים שקלים. הסיפתח המבורך הזה התברר כסימן נאמן לבאות. בכל מקום בעולם בו נשמעה האמת שלנו ונראה החזון שלנו א.נשים מיד רצו רק לקחת חלק, להצטרף, לעזור ולתרום. התוכנית היתה ללוות את הקמפיין הוירטואלי במסע פיזי של ארועי התרמה ברחבי הארץ. קיוונו שבזכות ההצלחה המקומית של הקמפיין נוכל לפנות לתורמים גדולים יותר באירופה ובארה"ב ולהראות להם שמדובר בסיפור הצלחה,  ובעיקר שהחברה מכירה בצורך האקוטי באמ"ן (אזהרת ספוילר- התוכנית הזו הצליחה!)

 

 

 

מניעות: תכננתי להתחיל את המסע אחרי זמן כתיבת מופע ומילוי מצברים בטבע. לחיים היו תוכניות אחרות, סבתא שלי נפטרה בפתאומיות, סבא שלי נפטר ימים ספורים אחריה. הגעתי משדה התעופה ישירות לבית העלמין. ישבנו שבעתיים, קמנו ואבא שלי התאשפז עם ארוע לב. הרכב שהיה אמור לשמש את המסע עבר תאונה והושבת. ביום השקת הקמפיין ירד גשם שוטף. בתחנת הדלק החלקתי על מים ושמן שפוך. שברתי יד. הגעתי לארוע הראשון באיחור של כמעט שעתיים. הקהל חיכה והכיל בסבלנות. כל מחשב או מכשיר שניסיתי לכתוב בו את הטקסט למופע חטף וירוס, קפא או מת. ביום השלישי של המסע הגעתי למיון עם 42 מעלות חום. ביום הרביעי התחלתי להקיא דם. האמת שנדרשתי להשמיע היתה חזקה ממני. ברכב החלופי הופיעו בעיות מסתוריות. שוב ושוב פנצ'רים בגלגלים חדשים. בכביש מפותל, גשום וחשוך בגליל פתאם כבו הפנסים.

עוד לא עכלתי את כל מה שהיה שם. יכולה רק להגיד שחוויתי התמסרות שלא ידעתי כמוה.  הבנתי שהחזון של אמ"ן גובר על המגבלות שלי, שמניע אותו כוח גדול יותר מכל סוג של מניעה. זה לא היה אסתטי.כלים מלוכלכים נשארו בבתים שארחו אותי, לא היה זמן לתקשורת טובה, לנימוס בסיסי. אני זוכרת שכל מה שרציתי היה לשמוע ממישהי שעשתה מעשה בסדר גודל כזה תגיד לי שזה נורמלי, שככה זה נראה, ככה זה מרגיש.

עכשיו אני מבינה שכדי להוריד את החזון הזה לאדמה אני נדרשתי לפסוע על אויר מעל תהום. לדרוך על אין ולדרוש מהאדמה ומן האנושות להתרומם ולפגוש את כפות רגלי. לפעמים ככה מתחילים ניסים.  שוב ושוב התרסקתי. והנה פרור אחרי פרור, רגב אחרי רגב, לב ועוד לב, יד ועוד יד, הנה במקום שהיתה רק תהום-שתיקה-הכחשה-מוות נהייתה דרך.   

ריפוי קולקטיבי: בתום הארוע הראשון נגשה אלי אישה צעירה, סיפרה בלי הרבה מילים: גם היא חוותה התעללות מינית, והתעללות נוספות במחלקות הפסיכיאטריות. בארוע הבא היא הגיעה יחד עם אמא שלה. כשסיימתי את דברי האם ביקשה לשתף את הקהל ואמרה: "היום נגמר החוסר אונים, קיבלתי בחזרה את המסוגלות ההורית שלי." עצם ההכרה בצורך במקום כזה, עצם הידיעה שלא מדובר בכשלון אישי, אלא בהפקרה פוליטית-חברתית, עצם התקווה, עצם ההליכה בדרך לאמ"ן כבר יצרה אדמת מרפא לכל כך הרבה א.נשים. זה התחיל בארץ והתברר כאמת בוערת בכל מקום בעולם. עשרות קהילות, משפחות, גברים ונשים פתחו שיח על הצורך במקום לריפוי מאלימות מינית.  

בניו יורק דיברתי בפני סטודנטים לרפואה ורופאה צעירה קמה ואמרה: "איך יכול להיות שאני עומדת לסיים את הלימודים ואף אחד עוד לא דיבר איתי על טיפול מותאם טראומה?" אותו דבר קרה בבית ספר לרבנות בבוסטון, בבית לעו"ס באטלנטה.

המסע הצליח לגייס מעגלים שלמים של תומכים שמאמינים שאמ"ן צריכה לקום ומוכנות לעשות הכל כדי לדאוג שזה יקרה: בל.א אדם בכיר בפדרציה היהודית סיפר לי איך הסתייג להגיע לארוע- הרגע חזר מישראל, מ17 ימים של מפגש עם עשרות עמותות נזקקות, הוא אמר שלהזמין אותו עכשיו לשמוע על עוד מטרה זה כמו להזמין אדם לקינוח אחרי שאכל סעודה של 17 מנות. בכל זאת