המסע הצליח, הדרך עוד ארוכה

August 12, 2018

 

 

 

הנה אני כאן, שבתי בשלום. אני בארץ. הגוף הגיע, הנשמה עוד בדרכים.

עוד לא יודעת איפה בית. עדיין לא עליתי לקברים הטריים, 3 נשים נוספות וקרובות התאבדו בזמן שאני הייתי במסע. עדיין לא הרחתי ונישקתי תינוקות שנולדו בהעדרי. דבר ראשון, יושבת לכתוב לך: תודה לכל אחת ואחד שהיו איתי וליוו ותמכו מקרוב ומרחוק בשנה האחרונה את המסע שלי/שלנו להעלאת מודעות, וגיוס קשרים ומשאבים להקמת אמ"ן- אדמת מרפא נשית. סליחה שהרבה זמן לא כתבתי. זה היה כל כך אינטנסיבי. בשלב מסוים, (כמו בכל לידה)  שערים נפתחו ונפתחו, מילים נעלמו, ניסים קרו.

ב17 בינואר, א שבט הושק קמפיין היסטורי להקמת אדמת מרפא נשית ובה כפר שיקומי לנפגעות תקיפה מינית. בבוקר עליתי לשידור אצל קרן נויבאך. כבר  מהראיון הזה קיבלנו בהעברה בנקאית תרומה מרגשת של עשרת אלפים שקלים. הסיפתח המבורך הזה התברר כסימן נאמן לבאות. בכל מקום בעולם בו נשמעה האמת שלנו ונראה החזון שלנו א.נשים מיד רצו רק לקחת חלק, להצטרף, לעזור ולתרום. התוכנית היתה ללוות את הקמפיין הוירטואלי במסע פיזי של ארועי התרמה ברחבי הארץ. קיוונו שבזכות ההצלחה המקומית של הקמפיין נוכל לפנות לתורמים גדולים יותר באירופה ובארה"ב ולהראות להם שמדובר בסיפור הצלחה,  ובעיקר שהחברה מכירה בצורך האקוטי באמ"ן (אזהרת ספוילר- התוכנית הזו הצליחה!)

 

 

 

מניעות: תכננתי להתחיל את המסע אחרי זמן כתיבת מופע ומילוי מצברים בטבע. לחיים היו תוכניות אחרות, סבתא שלי נפטרה בפתאומיות, סבא שלי נפטר ימים ספורים אחריה. הגעתי משדה התעופה ישירות לבית העלמין. ישבנו שבעתיים, קמנו ואבא שלי התאשפז עם ארוע לב. הרכב שהיה אמור לשמש את המסע עבר תאונה והושבת. ביום השקת הקמפיין ירד גשם שוטף. בתחנת הדלק החלקתי על מים ושמן שפוך. שברתי יד. הגעתי לארוע הראשון באיחור של כמעט שעתיים. הקהל חיכה והכיל בסבלנות. כל מחשב או מכשיר שניסיתי לכתוב בו את הטקסט למופע חטף וירוס, קפא או מת. ביום השלישי של המסע הגעתי למיון עם 42 מעלות חום. ביום הרביעי התחלתי להקיא דם. האמת שנדרשתי להשמיע היתה חזקה ממני. ברכב החלופי הופיעו בעיות מסתוריות. שוב ושוב פנצ'רים בגלגלים חדשים. בכביש מפותל, גשום וחשוך בגליל פתאם כבו הפנסים.

עוד לא עכלתי את כל מה שהיה שם. יכולה רק להגיד שחוויתי התמסרות שלא ידעתי כמוה.  הבנתי שהחזון של אמ"ן גובר על המגבלות שלי, שמניע אותו כוח גדול יותר מכל סוג של מניעה. זה לא היה אסתטי.כלים מלוכלכים נשארו בבתים שארחו אותי, לא היה זמן לתקשורת טובה, לנימוס בסיסי. אני זוכרת שכל מה שרציתי היה לשמוע ממישהי שעשתה מעשה בסדר גודל כזה תגיד לי שזה נורמלי, שככה זה נראה, ככה זה מרגיש.

עכשיו אני מבינה שכדי להוריד את החזון הזה לאדמה אני נדרשתי לפסוע על אויר מעל תהום. לדרוך על אין ולדרוש מהאדמה ומן האנושות להתרומם ולפגוש את כפות רגלי. לפעמים ככה מתחילים ניסים.  שוב ושוב התרסקתי. והנה פרור אחרי פרור, רגב אחרי רגב, לב ועוד לב, יד ועוד יד, הנה במקום שהיתה רק תהום-שתיקה-הכחשה-מוות נהייתה דרך.   

ריפוי קולקטיבי: בתום הארוע הראשון נגשה אלי אישה צעירה, סיפרה בלי הרבה מילים: גם היא חוותה התעללות מינית, והתעללות נוספות במחלקות הפסיכיאטריות. בארוע הבא היא הגיעה יחד עם אמא שלה. כשסיימתי את דברי האם ביקשה לשתף את הקהל ואמרה: "היום נגמר החוסר אונים, קיבלתי בחזרה את המסוגלות ההורית שלי." עצם ההכרה בצורך במקום כזה, עצם הידיעה שלא מדובר בכשלון אישי, אלא בהפקרה פוליטית-חברתית, עצם התקווה, עצם ההליכה בדרך לאמ"ן כבר יצרה אדמת מרפא לכל כך הרבה א.נשים. זה התחיל בארץ והתברר כאמת בוערת בכל מקום בעולם. עשרות קהילות, משפחות, גברים ונשים פתחו שיח על הצורך במקום לריפוי מאלימות מינית.  

בניו יורק דיברתי בפני סטודנטים לרפואה ורופאה צעירה קמה ואמרה: "איך יכול להיות שאני עומדת לסיים את הלימודים ואף אחד עוד לא דיבר איתי על טיפול מותאם טראומה?" אותו דבר קרה בבית ספר לרבנות בבוסטון, בבית לעו"ס באטלנטה.

המסע הצליח לגייס מעגלים שלמים של תומכים שמאמינים שאמ"ן צריכה לקום ומוכנות לעשות הכל כדי לדאוג שזה יקרה: בל.א אדם בכיר בפדרציה היהודית סיפר לי איך הסתייג להגיע לארוע- הרגע חזר מישראל, מ17 ימים של מפגש עם עשרות עמותות נזקקות, הוא אמר שלהזמין אותו עכשיו לשמוע על עוד מטרה זה כמו להזמין אדם לקינוח אחרי שאכל סעודה של 17 מנות. בכל זאת הגיע כטובה אישית לחברה. בתום הארוע הוא ניגש אלי ואמר: "המטרה שלך היא המטרה החשובה ביותר שאפשר לגייס למענה תרומות" למחרת, לראשונה ב20 שנותיו בפדרציה הוא הסיע אותי בעצמו ונכנס איתי לפגישה כדי "לפרוס בפניך את השטיח האדום" ולהכיר לי את אנשי המפתח בארגון. בכל מקום ובכל פגישה שמעתי מילים דומות. המסר שלנו עבר, זעקתנו נשמע, ובעיקר החזון עורר לעשייה.

המסע הצליח מבחינה לוגיסטית! קשה להבין איך מארגון פצפון וחדש המבוסס כמעט כולו על התנדבות, מפוסטים ושיתופים שלכ.ן ברשתות חברתיות הצלחנו להפיק מסע עולמי. הצלחנו לתזמר על פני זמן ומקום חודשים אינטנסיביים בהם בכל יום התקיימו ארועי הסברה, ראיונות, פגישות עם תורמים, משקיעים, נשות מקצוע, וקרנות.

המסע הצליח מבחינה כלכלית! במרץ, בבוקר בו עמדתי לעלות להרצות בבמה של טד באוקספורד קיבלתי את הבשורה שקמפיין גיוס ההמונים הגיע ליעד! למחרת אפילו עברנו את הידע עם 750,000 שקלים. נמסר לי  שהפכנו לקמפיין גיוס ההמונים החברתי המוצלח בתולדות המדינה. מעבר להצלחה הכלכלית זהו השג היסטורי פמינסטי. הקפמיין שינה את התודעה הקולקטיבית, הוציא נושאים לאור, ויצר שיח חדש וחסר תקדים.  אחרי הרצאת הטד התחילה סדרה של ארועי התרמה ומודעות באירופה. מרגש במיוחד היה הארוע בציריך בעקבותיו נכנסו תרומות ונוצר מעגל תומכים עם אפיק להמשך תרומות בפרנקים שווצרים עם פטור ממס מקומי. חשוב לציין כי המסע העולמי לא מומן ע"י כספי הקמפיין בארץ.  כפי שקיווינו המסע העולמי כיסה את העלויות (בעיקר טיסות, כי התארחתי רוב הזמן בבית של א.נשים, ולא קיבלתי עד היום משכורת מהעמותה,) וממשיך להזרים תרומות המאפשרות לעמותה לפעול.

 

אפריל-מאי-יוני- ארה"ב וקנדה כמעט כל יום התקיים ארוע, ערבי שישי ושבתות דיברתי בבתי כנסת, בכל שאר הימים הרצאתי והופעתי בקהילות ובבתים ברחבי היבשת. מוקדם בבוקר התקיימו פגישות צוות ויארטאליות טראנס אטלניטות עם מתנדבות ופעילות העמותה. בימים נפגשתי עם עשרות ומאות א.נשים וארגונים. לחצתי ידיים, התחבקתי, סיפרתי שוב ושוב ושוב על החיים עם פוסט טראומה, על האשפוזים, על החברות שהתאבדו. כולם אמרו לי שאני מתקדמת מדהים. שגיוס משאבים לוקח זמן. מגייסי משאבים מקצועיים אמרו לי שצריך לזרוע זרעים ולפעמים עד שרואים פירות חולפות שנים. ברור לי שזה נכון. וזו ההצלחה הגדולה של המסע הראשוני הזה. יצרנו תשתית. הנה כבר צומח כבר יער גשם: של משאבים, תורמים, תומכות, כישורים, קשרים...... יער גשם שיאפשר לריפוי על האדמה הזו לשגשג לאורך שנים!

 

יאוש: אבל איפשהו ליד בוסטון נשברתי. יצאתי למסע תמימה ועקשנית. בבסוטון קיבלתי בשורה על עוד חברה שהתאבדה. לא הבנתי (ואני עדיין שואלת) למה זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. המזוודה שלי היתה כבדה מפליירים וכרטיסי ביקור. התייחסתי לכל קצה חוט כאילו הוא חבל הצלה.בכל פגישה וארוע נתתי את כל כולי.  כל הזמן אמרתי לעצמי שאני לא יודעת מאיפה תבא פתאם הגאולה. רציתי לראות תוצאות. לא רק לזרוע זרעים נחבאים באדמה. ניסו לעודד אותי: אמרו לי שזה ככה עובד, שלוקח זמן לגייס כאלו סכומים. (וזה נכון.) כפר לא קם ביום אחד. מתוך היאוש התמסרתי לדרך ארוכה. גם אם תיקח שנים. כמיטב יכולתי, אני פה.

כל מה שידעתי זה שאני חייבת להמשיך ללכת, ולספר ולפגוש עד שהלב הנכון ישמע בזמן הנכון במקום הנכון.

תקווה: אחרי שהתייאשתי באמת קרו כמה ניסים גלויים: בהוליווד קבוצה של א.נשים בעלי השפעה (סלבס) אמצו את אמ"ן כפרויקט ולקחו על עצמם להפיק שם ארוע התרמה לעשירון העליון בסתיו הקרוב.. רב נוסף בל.א אמר לי: עשרות אנשים ביום מבקשים ממני לגייס עבורם תרומות ואני לא יכול כי אני חייב תרומות בשביל הקהילה שלי, אבל עבורך אני הולך לארגן ארוע סלון עבור התורמים הכי גדולים שלי (גם כן בסתיו הקרוב). בלאס וגאס ובניו יורק, בהתאמה, פגשתי היפי מליונר  ורב נוסף שהתחייבו להשקיע ולגייס עבורנו מליוני דולרים. במקביל קבוצה של נשים לקחה על עצמה להקים לנו ועד ועמותה אמריקאית כדי שנוכל להמשיך לקבל תרומות ולהפעיל את כל הא.נשים הרבים באמריקה שרוצים עכשיו לעזור לנו להגשים את מטרות העמותה בארץ.

ביום של הארוע האחרון בונקור נודע לי על חברה נוספת שהתאבדה. קראו לה מאיה. ימים ספורים אחר כך חלה האזכרה למותה של אביגיל לביא. עשינו הרבה, אבל לא מספיק. הדרך לפנינו עוד ארוכה. אי אפשר להקים אדמת מרפא ביום אחד. כמה חודשים ושנים זה יקח? זה בידיים שלנו.

 

תרומות ניתן להעביר לפקודת:

עמותת אוהלה - לקידום מרחבי ידע וריפוי קהילתיים.

בנק לאומי

סניף גבעת אורנים 797

מספר חשבון: 24630003

לתרומה באשראי

 

להתנדבות

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts

December 28, 2017