אבל מיומן

עוד לא זריחה, כבר חם, אני מתהלכת בחלל ומשננת שאיביגיל איננה. גם אביגיל איננה, זה לא שאם היא הלכה יחזירו לי אחרת. בפינת הסלון ערמת קרטונים מקופלים, אחד אחד הם תופחים לממדי ארגז ובולעים את תכולת הבית. אפרוחי היונים שבעדן החלון כבר סיימו להחליף את פלומת הנוצות, הם עדיין לא עפו. כל פעם שאני מציצה בקן אני מוצאת אותם באותה תנוחה, הם מרגישים בי וכל גופם אומר דריכות. נצמדים זה לזה, עוצרים נשימתם ומתפללים שלא יעונה להם כל רע, שמי שאמור לשמור עליהם יחזור בזמן. מלבד דריכות ותקווה אין להם דרך להגן על עצמם. תכף, כשארגזים גדושים ימלאו את ריק הבית, אצא למסע בארץ ובעולם להקמת כפר ריפוי לנפגעות תקיפה מינית.

דברים שחיפשתי בגוגל בשבועיים האחרונים: איך לגייס כספים, איך לדבר עם תורמים, אפליקציות לגיוס כספים, איך לכתוב תוכנית עסקית , תוכנית עסקית לעמותה, עסק חברתי, בלוג, וידאו בלוג, בלוג מסע, בלוג לגיוס תרומות, אתרים של עמותות, מודעת אבל- פונט.

דברים שלא הייתי צריכה לחפש : מה לעשות כשאת מקבלת בשורה שאיבדת עוד חברה, איך להסביר שסיבת המוות היא לא התאבדות, שהקוקטיל הזה של פגיעה מינית בילדות והפקרה של נשים עם פוסט טראומה בבגרות, הוא קוקטיל קטלני. איך לקום לעבודה אחרי שבילית את הלילה בהתכתבות עם כל מי שהכירה אותה לראות שהיא לא קופצת אחריה אל האבדון. האבל בתוכי מיומן, אני מתפרקת בישוב הדעת, משתגעת בנחת.

אני אפילו מתרוגלת כבר שההתעללות, ההשתקה, ההזנחה והשקר ממשיכים גם אחרי המוות. כבר מבינה את מי קוברים מחוץ ואת מי בתוך הגדר. יודעת איך לדחוק הצידה את המחשבה- שפיו של האב שפיו שזז שעה שהוא אומר את הקדיש... שידו שלוחצת את ידי המנחמים היא אותה יד שכיסתה את פיה כשהיה נכנס אליה בלילה למיטה. חברה כותבת לי בוואטסאפ: קיץ עכשיו, כולם מוזמנים לחתונות, ואנחנו המקוללות, אותנו מזמינים להלוויות. אני זוכרת הלוויות עם משקפי שמש, זוכרת הלוויות עם מטריות. אני צריכה שעונת ההלוויות הזאת תתחלף

באחת עשרה אני מתראיינת לקרן נויבך. איך לדבר ברדיו, איך להשמיע קול מבלי להחשף, איך לשבור

שתיקה מבלי להשבר.

דנית, התחקירנית שואלת אותי על השבעה שארגנו לאביגיל כששמענו שאין מי שיושב עליה. מאז אמרו לי שהאחים בסוף כן החליטו לשבת, אבל לא מקבלים מנחמים. אני אומרת לה, שכן, יהיה ארוע של שבעה, כי אנחנו צריכות מקום להתאבל, אבל מה שאנחנו באמת צריכות זה שיהיה לנשים במצב כזה מקום להשתקם.

אני נותנת לדנית על רגל אחת סקירה של ההיסטוריה שהביאה אותנו להקים את עמותת אוהלה. איך כשאפרת גיל ז"ל התאבדה המכתב שהשאירה הגיע לועדה לקידום מעמד האישה. איך הבטיחו הבטחות. איך יותר מעשר שנים אחר כך רוב ההבטחות עדיין לא מומשו. איך נשים אמיצות שמבקשותלשקם את עצמן חוות שוב ושוב אונס שני ושלישי- לא רק במפגש עם המשטרה ועם מערכת המשפט, לא רק בתקשורת, אלא גם במפגש עם מערכת הבריאות. כשהן נתקלות ברופאים שלא יודעים את ההבדל בין דיסוציאציה לפסיכוזה, כשקושרים אותן למיטה כשהן נזכרות באונס שעברו, כשהן חשופות להשתקה, לאלימות רפואית ולפגיעות חוזרות. אני נותנת דוגמאות, עדויות ששמעתי על הקבר הפתוח, שוב ושוב על התעללות שעברו במחלקות, ימים ספורים לפני מותן

איך אביגיל היתה בבית רות, שנותן מענה לנערות שהבית שלהן הוא לא מקום בטוח, אבל כשהגיעה לגיל שמונה . עשרה לא היתה למדינה מסגרת מתאימה עבורה. ככה מצאה את עצמה בדירה בלי מערך טיפולי הולם. ככה מצאנו את עצמנו מדברות עליה בלשון עבר.

הרבה נשים, אני אומרת לדנית, רק מתחילות לעבד את הטראומה שלהן בבגרות, ובשלב הזה המעט שנוכל לעשות כחברה זה לדאוג שיהיו להן את התנאים שהן צריכות כדי לעשות את עבודת הפרך של ההזכרות, הריפוי והבחירה בחיים.

איך אפשר לעזור