.png)
אלוהים ברא עולם בשישה ימים, הוא היה בזה לבד
מספרים שהעולם נברא בשישה ימים. ביום ראשון, שעה שערכתי מילות פרידה לתלמידות שלי בקורס, נודע לי
ששוב איבדתי חברה להתאבדות, מתופת אלימות מינית, מהפקרה. ביום שני היתה הלוויה של אביגיל והיום האחרון ללימודים בקורס גינקוסופיה שאני מלמדת לנשות מקצוע שמלוות נערות ונשים. .
התלמידות שלי הגישו את פרויקט הגמר שלהן- אומנות שימושית מקודשת- מאיה יצרה לוח שנה יפיפה למעקב אחרי סימני הפוריות, מוריה הדפיסה פוסטרים שיתלו בדלת הפנימית של חדרי השירותים ברחבי הארץ "רגע לעצמך" עם מידע מעצים על גלולות, חיזוק רצפת האגן, טיפול טבעי בכאבי מחזור. טלי הדפיסה חולצות עם רחם שכתוב עליה-
MINE
ויש תליונים לנערה שמקבלת ווסת ראשונה, מנדלות לריפוי אחרי הפלה או לידה שקטה, ערכת טיפול עצמי לדיכאון אחרי לידה ודיסוציאיה, קלפים שבכל אחד מהם צולמה פות יפיפיה כמו פורטרט של האלה, ספר שמספר על ארבעת האמהות וארבע העונות בחיי נערה-אישה, מסכות לעבודה עם דכאון אחרי לידה, וכיסא מיוחד
לישיבה בזמן אמבט אדים מרפא לאגן. נזכרתי איך הריהוט בעולם שאנו חיות בו לא מתאים לנו, הרי אפילו רוב הכסאות עשויים למידות הגברים, ואנחנו לא יכולות להתיישב בנוח עם כפות הרגליים על הרצפה, נאלצות לשלב רגליים. והנה התלמידות המופלאות שלי יוצרות במו ידיהן את הריהוט לעולם חדש ונוח לנשים. עולם שיש בו את מה שאנחנו יודעות שאנחנו צריכות כדי להיות נשים.הבנתי שאחנו מסוגלות להקים את הכפר הזה שלנו, בשבילנו, מקום שיתן בית לשמחות ולאבל שלנו, מקום לריפוי וחכמה נשית. כשהן פרסו את שמיכת הטלאים שהכינו לי לא יכולתי לעצור את הדמעות. פתאום הרגשתי מוכנה. לצאת לדרך, לגייס מליוני דולרים, לשחרר את הבית, להפליג על השטיח המעופף של אומץ לחלום שהן תוו עבורי מכל האהבה שחלקנו יחד במהלך השנה, ולצאת למסע להגשמת החזון. בלילה, אחרי כל השיתופים ירדנו יחד אל הים, ושחינו לאור כוכבים ולבנה
חדשה
ויהי ערב ויהיה בוקר יום שלישי בבוקר מוקדם האבל מכה בי, אני ברחוב ונראית אבודה מרגישה שכל היופי אזל ממני ומן העולם, אישה זקנה טובה עם עגלת קניות אומרת לי- "בוקר טוב, את צריכה עזרה איזושהי? הכל ברור לך? גם העיניים היפות שלך ברור לך? " כן, אני עונה לה, כן הכל ברור לי. אני יודעת. אני יודעת מה עלי לעשות. בצהריים נודע לי שאין שבעה לאביגיל, ואני יודעת שאני חייבת שתהיה שבעה, מתייעצת עם אבא שלי ועם חנה קהת אומרים לי שכך נהוג, קרנית יצרה מודעת אבל, והזמנו אלי ל"אחד משבעה" רוצים שאתראיין לקרן נויבך איכשהו אני אומרת כן. דניאל מתייעצת איתי על הלוגו של העמותה, היא מתנדבת לתת את הטלפון שלה למי שירצה לעזור לנו בהקמת הכפר, כמו שהתנדבה לענות לכל הפניות מהקליניקה הקהילתית, בשלישי בלילה הדס מקימה לעמותה שלנו אתר...
ויהיה ערב ויהיה בוקר יום רביעי, ברביעי מיקי באה לעזור לי להתחיל לארוז את הבית בו חייתי בשנתיים האחרונות. ספרי השירה האהובים נכנסים לארגזים, באחת עשרה אני מתראיינת לקרן נויבך, לא מרגישה דופק, לא יודעת מה אמרתי שם, יודעת שהדברים חייבים להאמר. רפי רשף רצה שאדבר אבל התחקירן שלו רק רצה צהוב. ברביעי שאלתי את מוריה אם להעביר לה את הארגז עם כל הניירת של הקליניקה הקהילתית או לשים באחסון, היא באה לקחת את הארגז, סיפרה שהיא עשתה באותו בוקר את הטיפול הראשון שלה, לאישה שפנתה לאתר שלנו בעקבות כאבים ביחסי מין. עשתה לה את הטיפול שלימדתי, היה להן מדהים, מרפא, משנה חיים. נתתי למוריה לשמור לי על מיטת הטיפולים לשנה. גם עינת שלחה לי הודעה שהתחילה לטפל, הגיעה אישה אחרי הפלה, נשים לא מפסיקות לפנות, למרות שעוד לא פרסמה היקום כבר יודע שהנה יש מחזור חדש של גינקוסופיות שמוכנות ללוות, להקשיב ולאפשר ריפוי... בין לבין ליהי כותבת לי שהיא מארגנת ערב התרמה לעמותה עם הצלמת אלי אלגרה, ויפעת וגלית העבירו תרומה לעמותה מההכנסות של הקליניקה הקהילתית למטופלות פוריות שהקימו בגעש, אני סוגרת תאריכים לנסיעה לאפריקה..מדברת עם יניב ועם אביב ואנחנו מחליטים לצאת לדרך עם סרט דוקומנטרי שיתעד את המסע של הקמת הכפר השיקומי ואת המסע שלי לגיוס כספים, מוצאת מי שיגיד קדיש על
אביגיל שנה שלמה, ומי שיעשה לה טקס תיקון נשמה... ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי.
בחמישי הדדליין של קרן בריאה, נעמה וקרן מגישות אותי ואת העמותה לפרויקט - קמפיין שעוסק בצרכים של נפגעות תקיפה מינית במפגש עם המערכת הרפואית, רגע לפני שמתחילה פה השבעה אני מצלמת סרטון שבו אני מסכמת ב3 דקות את מה שעשיתי ב7 השנים האחרונות ואת מה שאני מנסה לעשות עכשיו.. האיש הראשון שמגיע לשבעה של אביגיל הגיע מרחוק, ולא הכיר אותה, והוא לא דתי אבל הוא מאמין שחייבים ללוות את הנשמה במעבר שלה, הוא הביא סידור ואחר כך אם נהיה עשר/ה גברים ונשים הוא מציע שמישהי תגיד קדיש. מגיעים חברים שהיו מאושפזים איתה בשלוותא, מגיע אורי לוי מערוץ 11,אין לי טלויזיה, אני לא יודעת מי זה, אני לא יודעת אם לתת לו להכנס, אני שואלת את החברים של אביגיל מה היא היתה רוצה להשמיע, ואם זה לכבודה שנדבר עם הכתבים. מחליטים שבשביל לזכור אותה, ובשביל להשמיע קול שאולי יום אחד יעזור להציל חיים נדבר עם הכתבים, אומרים קדיש, אומרים תפילות לעילוי נשמתה. האנשים מתחלפים, לא מפסיקים להגיע אנשים, חברות ומטפלות שלה מבית רות, מבית אלה, ואנשים שלא הכירו אותה אבל היא נגעה להם עמוק בלב, נוצר מעגל, כל כך הרבה ממי שיושבות בו ניצולות שואה, שרק יהיו ניצולות, שורדות ולא..... ויהיה ערב ויהי כמעט לפנות בוקר ואנחנו עדיין יושבות ומספרות בגבורה, ביופי בחכמה ובכאב של אביגיל. קרנית עוזבת, אני נשארת לבד בבית הריק שאני תכף עוזבת, פתאום זה יותר מדי. לרגע המוות לופת אותי, כמו שמזמן כבר לא לפת. אני לא
נשארת איתו לבד, הדס ועדי מדברות איתי עד שאני מצליחה להרדם. ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי.
מספרים שהעולם נברא בשישה ימים. אלוהים היה בזה לבד.אנחנו לא לבד.
