רגע, אם את במסע להקמת אדמת מרפא נשית בישראל, מה את עושה באפריקה?

יכול להיות שעבר רק שבוע מאז עזבתי את ביתי ביפו ויצאתי למסע הזה להקמת אדמת מרפא נשית? המילה הראשונה שאני לומדת באמהרית היא צלוט, למדתי אותה בזמן שחיפשתי את חדר התפילה בשדה התעופה אחרי שעיכוב בטיסה השאיר אותי לילה בשדה באדיס. אני ופוסט טראומה יוצאות להסתובב בעולם, אני ופוסט טראומה שלא אוהבת שינויים בתוכניות, ושיבושים, ואיחורים, וכל מה שאי אפשר להתכונן אליו,

נוחחות במרכז הלידה באוגנדה על הגבול עם סודאן בלילה של ירח מלא.

ישר לתוך סופת ברקים וארבע לידות ברצף. המילה הראשונה שאני לומדת באצ'ולי: יוואיאמו

צלוט להתפלל, יוואיאמו תנשמי עמוק, באמת צריך יותר מלים מזה?

איך שוב הירח כבר מלא. לפני חודש בדיוק בלילה של הלבנה המלאה, אחרי חמישה ימים של הליכה בהרים ליד סנטה קתרינה עליתי להר סיני לראות את הזריחה . בפסגה מצאתי מקהלה של תיירים ממקום כלשהו באסיה. שרים שירי עידוד לישו- ישו הי, הי הי הלולוליה, ורבבות בני נוער מכל העולם עם מקלות סלפי, מנסים לתפוס את השמש העולה מעל הרחבה שבה אולי עמדו בני ישראל כשאלוהים ענה בקול .

רק במטוס, אחרי שכבר חצינו את הסהרה ואפריקה הירוקה הופיעה מתחת לעננים- הלב שלי התחיל לזרוח, להשיל קליפות ולהבין. למה מסע שמטרתו להביא להקמת אדמת מרפא נשית בארץ, מסע גיוס כספים באירופה ובארצות הברית, למה הוא מתחיל כאן, ביבשת הזאת במרכז לידה על הגבול בין אוגנדה לסודאן?

באחד הלילות בהרים בסיני סאלם, המדריך, התעורר מחלום. בחלום הנה שטפון והשטפון מוחה כל זכר לכפר. סיפרתי לו שאבא שלי חיבר פעם שיר על גמל עם כנפיים, אחרי שהיה במילואים בסיני. גם סאלם חולם לפעמים על גמל שיודע לעוף. חלומות מורכבים, בסופו של דבר מדברים שאנחנו רואים באמת. כמו שהרמב"ם אמר הכוח המדמה יכול לדמיין דבר מופרך כמו ספינת ברזל ששטה בשמיים כי הוא מכיר ספינה ששטה במים וכנפיים של ציפור.

אני מתהלכת במתחם, בכפר הנשי הזה שקם מתוך הטראומה של ילדים חיילים חטופים ושפכות מין ששרתו מורדים. מתוך חלום של שתי מיילדות מארצות הברית. בין המטבח לבקתות הבוץ של מגורי הצוות, בין חדרי הקליניקה , המתחם המרכזי בו תלויים ערסלים, אל האש שם המשפחות מרתיחות מים לתה ולרחצה עבור הנשים והתינוקות, אל הבאר שם הנשים שואבות מים...

מתהלכת ורואה איך אמ"ן בעצם כבר קיימת. רק צריך להוריד אותה לעולם החומר. כמו שאחת התלמידות האהובות שלי אמרה: זה ברור שזה קורה, השאלה היחידה למי תהיה הזכות לקחת בזה חלק.

ביום הראשון שלי בקליניקה אני פוגשת תינוקת מתוקה שנולדה בלילה לפני שהגעתי. מאז שנולדה לא

הצליחה לעשות פיפי. יש לה מין בועה שחוסמת לה את הנרתיק. גם אני וגם כריסטין, המיילדת

המקומית שהוכשרה על ידי הארגון שבו אני עובדת, לא ראינו אף פעם את המראה הזה. אני שולחת צילום לכמה מיילדות בארץ ובארצות הברית, גם הן לא מזהות. בסוף רופא אחד בברזיל ורופא אחר בארץ חוזרים אלי עם אותה אבחנה- קרום בתולין בלתי חדיר.

הקרום התמלא הפרשות רגילות מצוואר הרחם ויצר בועה שחוסמת את השופכה ואת הכניסה לנרתיק. הרופא מסביר לי דרך הודעות מקוטעות במסנגר שאם לא אעשה ניתוח קטן המצב לא יפתור את עצמו, מה גם שבגיל קבלת הווסת ממילא תצטרך לעבור הליך זהה ועדיף עכשיו​. אני מחכה לבוקר שיכנס לפחות קצת אור אל בקתת הבוץ מהחלון.

אני מנסה להבין את ההשלכות התרבותיות עבור התינוקת שאני עומדת לחתוך לה את קרום הבתולין. הדרך היחידה להסביר במה מדובר היא דרך שיחה על מיתוס הדם הראשון. אני מחפשת מילים להסביר במה מדובר מבלי לאשש את המיתוס. - נכון הקרום הזה שאומרים בטעות שהוא נקרע בליל הכלולות ואז יורד דם ואז נוצרת ציפייה שיכאב לנו וירד לנו דם בפעם הראשונה? בזמן שכריסטין מתרגמת אני מנסה לקרוא את פני הנשים. אני שואלת כל אחת מהנשים בחדר אם המיתוס הזה קיים בשבט שלה, ואם זה בכלל היה ככה במקרה שלה.... מסתבר שרק לאחת מהן ירד דם בפעם הראשונה אבל זה היה במלחמה...

אני מספרת על הסדין עם הדם שעוד נהוג בקהילות מסוימות בארץ שלי. וכריסטין מספרת שבאופן מסורתי זה היה התפקיד של אחות החתן לבדוק את הסדין אבל שהיום כבר לא מתייחסים לזה כמעט.

בכל מקרה אני אומרת, הקרום הזה הוא סוג של אגדה. בכלל יש תינוקות שנולדות איתו פתוח, ויש כאלו שהוא נפתח להן בילדות ויש כאלו שנשאר סגור אפילו אחרי קיום יחסים ... והנה כמו במקרה של התינוקת הזאת שנולדה עם קרום סגור לחלוטין ועכשיו צריך לפתוח אותו ....אני עוקבת אחרי ההוראות שהרופא שלח בפיסבוק והכל עובר לפי ההנחיות שלו. אני מניחה יד שני ס״מ הפות הפצפונה ומתפללת שגם לה לא ירד דם ולא יכאב ושהפעם הראשונה שלה וכל הפעמים יהיו באהבה ובהנאה

בערב שבת גואים לרגע געגועים הביתה ואני נזכרת שהשנה הזו אין לי בית, אבל אין זמן לשקוע בזה כי הקליניקה מתמלאת בשבע יולדות.

לפנות בוקר, בלידה לצד כריסטין אני מבינה שאני עדה לנס. אני לא מתכוונת ללידה עצמה, אלא לכריסטין המיילדת. בשלב השני עוברת בי המחשבה שכדאי שהיולדת תתהפך מהגב אל הברכיים. ועוד לפני שאני מספיקה להגיד משהו כריסטין כבר מדריכה את היולדת באצ'ולי ומסבירה שיהיה לה ולתינוק יותר קל אם תשנה תנוחה. כשהייתי פה לפני שבע שנים כריסטין היתה נערה יפיפיה, צעירה וביישנית. בקושי ברכה אותי לשלום.

המלחמה לא אפשרה לה כמעט ללכת לבית הספר. עכשיו היא מיילדת ראשית במרכז לידה עמוס. ולא סתם מיילדת, אלא מיילדת שהוכשרה ע"פ מודל המיילדות. מיילדת שמיומנת בטיפול רציף, סובב אם ילוד,מיילדת שתמיד מבקשת רשות לפני שהיא נוגעת או בודקת פתיחה. שמיומנות בחמלה ובעדינות כמו גם בכישורים מצילי חיים.

יודעת להאמין בגוף, לסמוך על הלידה. מוכנה להתערב כשצריך.

מיגור תמותת אמהות, עוברים וילודים בארצות מתפתחות היא אחת​ ממטרות המילניום שהוצבו בעדיפות עליונה על ידי האו״ם וארגון הבריאות העולמי. לפי ארגון הבריאות העולמי הפתרון הנחוץ הוא הכשרת מיילדות. כמה שיותר מיילדות. אבל איזה סוג של מיילדות? ככל שהמדיקליזציה של הלידה והעברתה לבית חולים היא סוגייה מורכבת בארצות כמו ישראל וארצות הברית היא מסובכת עשרות מונים בארצות מתפתחות.

כשהייתי באוגנדה לפני שבע שנים הסתובבתי בין מרכזי לידה ובתי חולים שונים. ראיתי עד כמה הרסנית ומסוכנת יכולה להיות במדינה מתפתחת מדיניות חד צדדית של מדיקליזציה של הלידה. נסו לדמיין בית חולים ממשלתי, בו אף איש צוות לא קיבל משכורת מאז החורף שעבר, בו אין בנמצא כפפות, וגם הבקבוק של נוזל החיטוי עומד ריק מאז תחילת החודש. נהוגות בו התערבויות מיותרות כגון חתך חיץ רוטיני בנרתיק כאשר סכין אחת עוברת מנרתיק לנרתיק, ארבע נשים מדממות על מיטה אחת מדביקות ונדבקות באידס. אלימות מיילדותית עד כדי מכות וצביטות ונזיפות ביולדת שלוחצת בכל כוחה. רגליה קשורות בפיסוק וכל מי שעובר רואה- למה לא לוחצת? את לא אוהבת את התינוק שלך? את רוצה להרוג אותו?

כל מי שמכיר קצת את המורכבות הפוליטית וההיסטורית של התערבויות של אנשים לבנים באפריקה, כמו גם את המורכבות הפוליטית של לידות, והעברתן לבתי חולים יכול להבין שכריסטין מגלמת את הטוב שבכל העולמות. נס של ממש. הנערה הביישנית שהכרתי לפני שבע שנים, שהמלחמה שיבשה לה לרגע את כל התוכניות המבטיחות, היא מיילדת ראשית במרכז לידה עצמאי, היא עובדת בשיתוף פעולה מלא עם מיילדות מסורתיות בנות שבט האצולי שלומדות כאן כישורים מצילי חיים ועם אחיות מיילדות שהוכשרו בסביבה רפואית ואלימה ולומדות כאן על לידה פיסיולוגית ומודל טיפולי רציף הוליסטי ופמיניסטי.

מרכז הלידה משמש כמו גשר ונקודת מעבר למידע ולחכמה בין מיילדות עתיקה למיילדות מודרנית.

עוד אין לי את השפה לתמלל את כל ההבנות שמבקשות להבשיל בתוכי על הקשר בין אלימות מיילדותית לבין אלימות פסיכיאטרית כלפי נשים שפעם נחשבו היסטריות והיום נחשבות לפוסט טראומטיות. כל כך הרבה ממה שאני יודעת על ריפוי מאונס אני מבינה דרך אלפי לידות שהייתי עדה להן. אני יודעת שנשים יודעות. ללדת ולהתאבל. למסור חזרה לאדמה. לנשום לגנוח לרעוד. אפשר לקשור אותנו למיטה,לסמם ולהשתיק. אבל כבר אי אפשר לקרוא לזה רפואה.

הלילה מביא איתו מוות ולידה. אני עובדת עם פיס, מיילדת צעירה שהוכשרה גם היא כאן על ידי הארגון. אישה מגיעה ברגל ממקום רחוק בצירים חזקים. הריון תאומים ואין שום דופק. אני שוטפת ידיים ורואה בדלי המים פרפר בגודל אגרוף מרפרף נשימות אחרונות. לפנות בוקר באה יולדת שהלידה האחרונה שלה היתה לידה שקטה. דופק עוברי נשמע חזק ויציב. כבר בוקר והבן של פיס התעורר בבקתה הסמוכה ולא מצא אותה. הוא נכנס לחדר הלידה ומניח ראש מנומנם על אמו. כשמגיע הזמן להלביש אותו לבית הספר פיס יוצאת לרגע. האישה מתיישבת על כיסא הלידה ואני מקבלת לידי תינוקת בריאה ומאוד מאוד חיה.

לרגע הדימום גובר, טינקטורה של ילקוט רועים עושה את העבודה.

כשהתינוקת יונקת, היולדת נקייה והרחם כדור מכווץ היטב אני מפקידה את היולדת בידיה הנאמנות של המיילדת המסורתית ויוצאת אל המטבח הקהילתי שם מחכה לי תרמוס עם תה ג'ינג'ר לוהט . זילה הטבחית מתכופפת לבחוש בסיר שעל האש ועל גבה פעוט. הילדה שלה על האדמה לידה מתהלכת אחרי החתולים והתרנגולות וצוחקת. השבוע חברה שלי שסובלת מפורט טראומה נאלצה להפרד מבתה כדי לקבל טיפול. אני רואה אדמת מרפא נשית שבה אין בגידה בקשר האהבה החזק בטבע. מקום שבו שוהות ועובדות, מטפלות ומטופלות, מורות מיילדות, מכשפות, אמהות ותלמידות יכולות להיות את כל החלקים של עצמן.