קראו לי לחזור

ביומיים האחרונים שלי באוגנדה הצלחנו להוציא את כל הצוות של מרכז הלידה להכשרה בנושא אלימות נגד נשים. זה היה רגע אחד מרגש של אונים, אחרי כל החודשים בהם ניסינו לתת מענה לקורבנות אונס ואלימות במקום שאין בו לא מקלט לנשים מוכות ולא מרכז סיוע לנפגעות. רגע אחד, התחלה, שמחכה להמשך. מוקדם בבוקר הסדנא קיבלתי הודעה מאישה שיש לה היום יומולדת והיא רוצה לחגוג בתרומה למען אמ"ן, והעברתי לה את פרטי החשבון של העמותה.

אחרי שכבר העבירה לנו תרומה היא שאלה אותי: ומה קורה אם לא תגיעו ליעד עם התרומות? מה יקרה לתרומה אם הפרויקט לא יצא לפועל? עניתי לה שאין שום תסריט שבו האדמה הזו לא הופכת למציאות. זה היה רגע מכונן בשבילי, רגע בו הבנתי שאנחנו בנקודת אל חזור. יותר מדי א.נשים בארץ ובעולם כבר מחויבות בכל ליבם להגשמה הזו. יותר מדי א.נשים כבר מחכות, למקום הזה שיקום. זה אפילו כבר לא תלוי בי. מדובר בתנועה שלא ניתן לעצור. השאלה היחידה עכשיו היא למי תהיה הזכות לקחת חלק בתנועה הזו?

מאוגנדה עברתי לקניה. אחרי השבוע הראשון שעבר עלי כמעט רק בשינה נכנסתי כל כולי לעבודה לקראת המסע של אמ"ן. ממש עוד רגע ב-17 בינואר הכל הכל מתחיל! העיסוק האינטנסיבי בכתיבת מופע ההתרמה איתו אעבור ברחבי הארץ והעולם גובה מחירים. אני קוראת מחדש מכתבים שהשאירו החברות שלי שהתאבדו. מכתבים המסבירים במפורש שהמוות שלהן נגרם מהעדר מקום בשבילן ובשביל הכאב שלהן בעולם.

גם החשיפה היא התמודדות עבורי. בימים האחרונים קיבלתי הזמנה לדבר בכנס טד באוקספורד. התראיינתי לג'רוזלם פוסט, ובכל יום נקבע עוד מופע התרמה ועוד ראיון בתקשורת . אני מודה על כל הזדמנות להגיע ליותר א.נשים עם המסר הכל כך דחוף שלנו, ובכל זאת יש רגעים שאני רק רוצה להסתתר מתחת לשמיכות. בכל פעם שכל זה נהיה יותר מדי אני נזכרת בחלק של החזון שלנו שמדבר על הכוח המרפא של הטבע. אני מודה ללב שלי שידע שאני צריכה לעסוק בהכנה ובכתיבה הזו כאן, באפריקה. אני נכנסת לים לשחות עם דולפינים. או יוצאת לטבע לפגוש זברות.

בינתיים קיבלתי שתי בשורות על מות. ר' בת 29, שהתמודדה עם פוסט טראומה בעקבות פגיעה מינית, התאבדה. וסבתא שלי, דינה יעקבסון ז"ל נפטרה במפתיע. בגיל 18 היא הייתה בפלמ"ח והייתה חלק מדור שהקים מדינה. בגיל 85 כשהשלימה דוקטורט שלחתי לה סחלב וכתבתי לה שאני גאה בה. היא השיבה לי במייל שהיא גאה בי על מה שאני מנסה להקים, תמיד שאלה במה היא יכולה לעזור, תמיד האמינה שאצליח.

אני לא ממש יודעת למה נסעתי כל הדרך עד מראלאל. אך מהרגע שהגעתי לכאן אני מרגישה בבית. או כאילו פעם המקום הזה היה הבית שלי. היום, אחרי חמישה ימים של כתיבה אינטנסיבית ועיסוק בחומרים מציפים במיוחד החלטתי לרדת לעיירה ולסייר בשוק המסורתי של הנשים. בשבילים בהרים בדרך לעיירה התלוויתי לשתי אמהות צעירות שנשאו תינוקות על הגב. סיפרתי להן שאני מיילדת ועבדתי עכשיו תקופה במרכז לידה באוגנדה. דיברנו על לידות בית לעומת בית חולים. שתיהן אמרו שהן מעדיפות בבית.

התיישבתי ליד אישה בשוק התכשיטים. כיביתי את הנייד. נתתי לעצמי כמה שעות שקט לספוג את הקצב הסבלני הזה של מלאכות קדומות. חרוז ועוד חרוז. ככה, הזכרתי לעצמי, יוצרות אדמת מרפא, ככה יוצרות שינוי. הקצב הזה, התדר הזה הוא המרפא והוא שיהיה באמ"ן. המשכתי לשוטט בעיירה, התכוונתי לקנות בננות, כשלפתע קראו לי לחזור בדחיפות לשוק התכשיטים.

לאישה באחד הדוכנים ירדו המים. לפני שהספקתי לברר מי יכול להסיע אותנו לבית החולים הסמוך היא כבר השמיעה צליל שגרם לי לשפוך את המים שהיו לי בבקבוק על הידיים ולבקש שיפנו לנו את הבאסטה ויסגרו בבד את הצד שפונה לרחוב. דקה אחר כך קיבלתי לידיים תינוקות זעירה. היא הייתה זקוקה לכמה הנשמות. אולי מרוב הפתעה, לא הבינה שהיא כבר פה.

אחרי כמה דקות של הנשמה הגיע צליל ברור של בכי ואז קריאות שמחה כמו שרק נשים בשוק אחרי לידת בזק יכולות להשמיע. אחרי שהעברנו אמא מאושרת ותינוקת ורודה ויונקת לבית היולדות הסמוך חזרתי לקחת את התיק שלי שנשאר בדוכן בשוק. הנשים שהתעקשו לכסות אותי בתכשיטים, התאכזבו שאין לי חורים באוזניים.

נראה לי שאני כמעט מוכנה לחזור מאפריקה לישראל ולהתחיל במסע ההתרמה.

Featured Posts
בקרוב יהיו כאן פוסטים ששווה לחכות להם!
שווה להמשיך ולעקוב...
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square