מרחב נשי לטיפול: נשים שסובלות טראומה מתקיפה מינית קיבלו אלטרנטיבה לאשפוז - כתבה בהארץ

December 31, 2016

"ההרגשה שלי כרגע היא שאין לי מקום בעולם", כתבה אפרת גיל, סטודנטית מצטיינת באוניברסיטה העברית, בינואר 2005. "שאין אף מסגרת שמוכנה לעזור לי להתמודד עם הפוסט־טראומה שלי. שהמדינה, שאני כל כך אוהבת, הקימה מאות מסגרות — הוסטלים, בתי חולים, מחלקות סגורות ופתוחות, אשפוזי יום, וואו. אבל אין שום מקום בשבילי". ימים ספורים אחרי כתיבת המכתב היא התאבדה בחדר המעונות שלה. המכתב של גיל, שסבלהמפוסט־טראומה חריפה בעקבות אונס קבוצתי וגילוי עריות שעברה בילדותה, נמצא בחדרה.

 

במכתב סיפרה על חוויותיה ממחלקות פסיכיאטריות סגורות, שרק הגבירו את הפלאשבקים; על הרופא שסירב לקבלה בחזרה לאשפוז אף שנהגה לחתוך את עצמה, כי "המסגרת לא מתאימה לה"; על הקושי שלה עם מסגרות טיפוליות אחרות, כמעט כולן מעורבות, לנשים ולגברים, שלא אפשרו לה להתנתק מההתעללות שעברה. "אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד", סיימה את מכתבה. "אני צריכה עזרה".

גיל לא היתה היחידה שנפלה קורבן להתעללות מינית ונאלצה להתמודד עם ההשלכות הנפשיות שנים ארוכות אחר כך, עד כדי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. היא גם לא היתה היחידה שהבינה שהמערך הטיפולי הקיים חסר מסגרת מתאימה לנשים כמוה. המלים שכתבה לפני מותה הפכו צוואה. לצד מהלכים שנקט משרד הרווחה בשנים שלאחר מכן, תוך שימת דגש על טיפול בנפגעות תקיפה מינית, סייע מכתבה של גיל לקדם תהליך שהוביל אחרי עשור להקמת "בית אלה", חלופה אשפוזית של משרד הרווחה לנפגעות תקיפה מינית.

 

חזרה לשגרה

 

בית אלה, הממוקם בשכונת מגורים ירוקה במרכז הארץ, נפתח בספטמבר האחרון על ידי משרד הרווחה ונועד לנשים מעל גיל 18 שסובלות מפוסט־טראומה מורכבת בשל פגיעה מינית. זו מסגרת קצרת טווח, שמגיעים אליה ברגעי המשבר שבהם הסימפטומים מתגברים — עקב אירוע ספציפי, או מרגרסיה בטיפול הפרטי, או ממתח. הנשים שוהות שם בין כמה ימים לשלושה חודשים, ואז הן אמורות לחזור לחייהן ולטיפול האישי שלהן מחוזקות ומתפקדות. "המטרה העיקרית של הבית היא חזרה לשגרה", מסבירה ד"ר רוני אלרן־ברק, מנהלת המקום. "שגרה מוגדרת בשלושה מישורים – פיזית, נפשית ותפקודית. השגרה הפיזית זה אוכל, שינה וטיפול רפואי; הנפשית זה הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי; והשגרה התפקודית זה העניין של לקום בבוקר, להיות יצרניות, פשוט לעשות דברים".

צוות המקום מסביר שלא מדובר בדבר מובן מאליו. "השגרה הפיזית למשל היא מאוד חשובה", מסבירה אלרן־ברק. "הן הרבה פעמים ישנות ביום וערות בלילה, ואוכלות בצורה מאוד לא מסודרת, בגלל הפרעות אכילה או בעיות אחרות". רעות לכטר, עובדת סוציאלית האחראית על המערך הטיפולי במקום, מסכימה. "אלה בעצם בנות שהתרגלו לחיות את רוב חייהן בלי לישון".

 

הבית מופעל על ידי עמותת קש"ת וממומן על ידי משרד הרווחה. יש בו מקום ל–10–12 מטופלות, אך בינתיים שוהות בו שבע. בהרבה מובנים המסגרת נראית כמו בית רגיל מאוד: בקומת הכניסה יש מטבח עם שולחן רחב ידיים וחדרי משרדים; בקומה השנייה יש סלון טלוויזיה וחדרי שינה עם מיטות קומותיים. הכל נקי, מוקפד ונעים. רק יצירות האמנות הפזורות במרתף, על קנבסים קטנים או על הקיר, מעידות אולי על מה נפשן של השוהות בו.

 

המונח "חלופה אשפוזית" מבטא את ההבנה שבתי חולים פסיכיאטריים אינם מתאימים, במקרים רבים, לנפגעות תקיפה מינית – גם כשהפוסט־טראומה המורכבת שלהן מקבלת ביטויים נפשיים קשים כמו פגיעה עצמית או דיסוציאציות (ניתוקים רגשיים המלווים באובדן זיכרון ותחושות). "הן נופלות בין הכיסאות", מסבירה לכטר. "להבדיל מחולים אחרים בבריאות הנפש, שטיפול תרופתי מאזן אותם, אין טיפול תרופתי שמטפל בטראומה מורכבת. אין תרופה שתעצור פלאשבקים או מצבים של דיסוציאציה". לדבריה, ריבוי הסימפטומים המאפיין את המטופלות מצריך טיפול שונה ופרטני, שאינו מוצע במסגרות שאינן ייעודיות להן, בין היתר כי מרביתן מעורבות לנשים ולגברים.

 

ציפי נחשון גליק, מנהלת השירות לנוער, צעירות וצעירים במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, מסכימה ומרחיבה: "חלקן מגיעות למחלקות פסיכיאטריות עם דיסוציאציה שיש לה ביטויים פיזיים קשים, והן צריכות להיות עם גברים במחלקה. מחזיקים אותן, קושרים אותן. זה מעצים את המצב במקום להקל עליו".

הבית, אם כן, הוא מרחב נשי בלבד. בכל רגע, ביום ובלילה, יהיו בו לפחות שתי מדריכות ובשעות היום נמצאות שם גם אלרן־ברק ולכטר, שמובילות את הטיפולים. בבית אלה מדגישים שנשים הרוצות להגיע לבית לא יכולות לפנות אליהם באופן ישיר, אלא רק דרך גורם מט